בעשורים האחרונים נעשו מחקרים רבים המצביעים כי האמונה מהווה משאב אנושי חשוב בעתות לחץ ומשבר, האמונה מהווה זרז להחלמה פיזית ונפשית וגורם מניעה במקרי מצוקה. כמו כן, האמונה משפיעה על רמת התקווה והאופטימיות של האדם.
האמונה באלוקים שהוא יודע כל, שהוא כל יכול ושהוא אוהב אותנו נוטעת בנו את ההכרה כי הוא יודע מה אנחנו צריכים, בכוחו לשנות את המציאות שלנו, ושכל מה שעושה לטובתנו. תפיסה זו עשויה לנסוך באדם תחושה של רוגע ובטחון ומפחיתה רגשות אשמה וחרדה.
במצבי טראומה ומשבר החוויה לא פעם היא של התפרקות, חרדה, כאוס, בלבול, ניכור וחוסר אונים. האמונה מארגנת את החוויה לבעלת משמעות ומובן, ובכך נוסכת כוח לצאת מההוויה הכאוטית והמנוכרת ומאפשרת להיכנס לתהליך משקם.
האמונה מספקת צורך קיומי עמוק- הצורך בהכחשת המוות. הידיעה שאנו עשויים למות כל רגע ורגע עשויה לשתק את האדם מלפעול וליצור. טראומות שונות כמו מחלות קשות, תאונות, וכן מקרי האובדן כופות על האדם את ההכרה במוות ובשבירותו. האמונה לפיכך, מאפשרת להשתחרר ולהמשיך לחיות את החיים.
"ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוקים את יצחק בנו". לא פעם האמונה נולדת או מתחזקת דווקא לאחר אובדן , בעיקר אובדן של הורה, ממשי או רגשי. דמות האלוקים נתפסת לעתים קרובות כתחליף להורה, המאפשרת למאמין להמשיך אתה את היחסים שהיו עם ההורה בילדות או את היחסים שהיה רוצה ולא היו. האמונה בקיומו, שהוא קיים לנצח ולא יעזוב אותו, נותן לאדם מעין תחליף קבוע ונצחי למה שאיבד ,בבחינת "כי אבי ואמי עזבוני וד' יאספני".
לאדם שה"עצמי" שלו נחווה כבלתי- שלם ומרוקן, החוויה של להיות בקשר אישי וקרוב עם האלוקים, השלם והמושלם, עשויה להשיב את הדימוי העצמי החיובי ואת הביטחון שאבד לו. "זה ק-לי ואנווהו- אעשה עצמי כמותו לדבוק בדרכיו "
לאדם יש צורך בחווית התפעלות ופליאה המתגלמת בחווית האמונה שהיא חוויה לא הגיונית, בלתי נתפסת בחושים וההתמקדות שלה היא על חוויה חוץ-עצמית, מרתקת ומעוררת פליאה.
"כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי"
הקבלה רבה מצאו חוקרים בין התקשרות התינוק לאמו לבין התקשרות המאמין לבוראו. כשם שפונה התינוק לאמו יולדתו, כך פונה האדם המאמין לאלוקיו ומחפש את קרבתו. בעזרת תחושת הביטחון וההרגעה שיכולה להעניק דמות ההִתקשרות , יכול האדם המאמין להגיע לנחמה, לרגיעה ולתחושת משמעות בעת סבלו.
אמונה מלמדת על היכולת לתת אמון. האמון נרכש בראשונה בינקות. אם היחסים עם הדמויות הראשוניות המשמעותיות –אמא, אבא, גננת, מורה , רב'ה וכד'-היו מושתתים על אמון, על תחושת בטחון , דפוס זה יוכלל בהתאם גם לקשר עם הבורא. האמונה באלוקים תתעצב בהתאם ודמותו תופנם אצל האדם כדמות מגוננת, שומרת ומחפשת את טובתו. לעומת זאת, יחסים לא יציבים, עוינים ומרוחקים עם הדמויות המשמעותיות בחיינו עשויים לעצב בתוכנו דמות אלוקים פנימית עוינת, נוטשת, מנוכרת וקפדנית.
"מי שמפחד לא מאמין"? או אולי "מי שלא מפחד אינו מאמין"? – לא בהכרח.
אנשים מאמינים נבדלים בדרך , בטיב ובאיכות שבה הם חווים ומשתמשים באמונה.
מאמינים שמתאפיינים בתחושת בטחון בעצמם ובעולם, יכולים לשלב בין האמונה בעצמי, ובמסוגלות של האדם להתמודד בחיים לבין האמונה שהקב"ה זמין בכל עת ומצוקה. הם יחוו את הק-ל כדמות מיטיבה המופנמת וקיימת קבוע בחייהם. הם עשויים ליהנות ולפתח חוויה סובייקטיבית של קרבה אישית ואנושית עם בוראם, מתוך הכרה במציאותו המוחלטת שעשויה להיות שונה מהחוויה האישית.
מאמינים הסובלים מחרדות גבוהות, יקשה עליהם לחוות את נוכחותו של ד' בתוך עולמם האישי על אף אמונתם השכלית בו ובקיומו. החרדה שלהם מעוררת צורך עז להתמזג ולהרגיש חושית את נוכחותו של ד' בחייהם. יקשה עליהם, לחוות את השגחתו ממקום יותר פנימי ושקט. הם יחפשו סימנים מוחשיים לקרבתו. הם ישתמשו באמונה יותר בצורה קונקרטית ואובססיבית כמו למשל להגיד ללא הפסק לעצמם ובקול "הכל לטובה", יהיו ראשונים לגלות כל סגולה למצוקות השונות וכד'. במקביל, יקשה עליהם להתבונן בעצמם ולהיות סקרנים מספיק לגלות את הכוחות הטמונים בהם להתמודדות, להתפתחות ויצירה.
ישנם גם אלו שעולמם הנפשי והחיצוני מתאפיין בניתוק וריחוק. המאמינים שבהם יחוו את האמונה ממקום יותר שכלי, כמציאות אובייקטיבית. יקשה עליהם לחוות את הקשר עם ד' ממקום קרוב ואישי. זו אמונה דלה רגשית. יתר על כן, הם יחששו לחוות את קרבתו ממקום אישי ואנושי והם ידאגו להתרחק ולהימנע מכל מנהג בעל אופי רגשי, מקרב ומפליא.
לסיום, האמונה בקיומו של האלוקים ובהשגחה העליונה, הינה אמונה שכלית, הכרתית שנעשית מתוך בחירה חופשית. אך בד בבד היא יכולה להתפתח לחוויה נפשית עשירה המאפשרת הפנמה טובה ועמוקה של קשר פנימי וקרוב עם מי שבראנו, מבלי לדכות את עצמיותנו ועצמינו.